פרשת ילדי תימן לא היתה נוכחת בשיח הציבורי בישראל עד שלהי שנות השישים. ההורים שילדיהם מתו, רובם ככולם, קיבלו זאת כעובדה טראגית. הפרשה התעוררה שוב בעקבות הגעת צווי גיוס על שם הילדים. הצהובון ״העולם הזה״ פרסם כתבות צעקניות שגרסו כי ילדי תימן נמכרו באמריקה. הטרגדיה טמונה בכך שרבים בקרב המשפחות לא הכירו את המשמעות של ״צהובון״ ורמת האמינות של הכתוב בו. העלייה בפופולריות של "תיאוריית החטיפה ההמונית" של ילדי תימן התחוללה בהשפעה של גורמים שונים, בעיקר אלו מחוץ לעדה התימנית, ששאפו להפיק מהעניין רווח פוליטי ותודעתי. 

​

בשנת 1980 יצא לאור בניו-יורק ספר בשפה האנגלית מאת הרב משה שנפלד, אחד מנטורי קרטא, שכותרתו Genocide in the Holy Land. שנפלד היה נושא דגל ופופולריזטור של ההשקפה החרדית וספרו היה כתב פלסתר חריף נגד הציונות. שנים קודם לכן נוצר בשיח החרדי ערבוב בין סיפורי המאבק החריף על חינוך ילדי העולים (מאבק עז ואמיתי), שתואר בידי החרדים כ״גזילת ילדים רוחנית״ לבין עלילות בדבר חטיפת תינוקות מהוריהם ומסירתם לאחרים. חברי הכנסת  מנחם פרוש ומאיר כהנא דיברו במליאת הכנסת בשנות השמונים והפריחו האשמות כלפי "השמאל" בעניין  פרשת ילדי תימן, ודבריהם מעידים על הערבוב חסר האבחנה שנוצר בין שתי הפרשות, בהקשר החרדי, ובהשפעת שנפלד ודומיו.

​

תנועת כ"ך של מאיר כהנא הוציאה באמצע שנות השמונים חוברות ומנשרים על "שואת יהודי המזרח". פרסומים אלה התבססו על ספרו של שנפלד שהוזכר לעיל. כדאי לציין שבתקופה זו הפוליטיקאים הישראלים, שחוו את שנות החמישים בעצמם, כולל אנשי הימין שהיו ביריבות קשה עם מפא"י, לא סברו שתיאוריית החטיפה ההמונית של ילדי תימן ראויה לעיון וחקירה נוספים.

​

עוזי משולם וכת "משכן אוהלים" נטלו את הסיפורים אותם הפיצו לפניהם מאיר כהנא ו"נטורי קרתא", והחלו להפיץ אותם תוך כדי שימוש בציטוטים ישירים ובחומרים ויזואליים. לאחר מותו של משולם ב-2013, נפתחה הדרך למעבר של עלילת ה"חטיפה ההמונית" לשורות השמאל הישראלי. 

 

ניתן לשרטט את המשך המעבר של התיאוריה האנטי-ציונית שיצרה את עלילת ״שואת ילדי תימן״, בצורה הבאה: חוגי נטורי-קרתא > מאיר כהנא > עוזי משולם וכת ״משכן אהלים״ > השמאל הרדיקלי.

​

ניכר כי כל צד לא הכיר, או בחר לא להכיר, את מי שעמדו שני שלבים לפניו בהשתלשלות הסיפור.